הוזמנתי לפודקאסט - גוף ידע - עם דניאל רם - פרק א׳

לינק להאזנה לא ממש הכרתי את דניאל כשהוא פנה אלי בהצעה לראיין אותי לפודקסט. זה החמיא לי כמובן וגם היה ממש מפתיע ודי מוזר. אני נאבק כל חיי לנסות להבין מה דמותי בעולם הזה. חומק ממחוייבות, אחריות וסמכות ויחד עם זאת בדרכי האיטית והעצלנית חותר כל הזמן אל איזה אופק. מגלה דברים, מפתח דברים, עושה חיבורים ומנסה לחלוק אותם. מרגיש לבד, עם כמה חברים וחברות קרובים אבל גם קשור באיזשהו אופן טבעי ומהותי לקהילת הסומטיקה. מנסה להתפרנס כמורה ומטפל כי צריך להתפרנס וצריך להיות מישהו בעולם כי החיים הם תן וקח ויש לי ילדים...

ואז מופיע בחור צעיר שאני בקושי מכיר ומספר לי בעצם שאני אחד מזקני השבט שלו והוא רוצה לשמוע על הדרך שעשיתי בחיי ומה יש לי להגיד לשבט הקטן הזה של אנשי האימפרוביזציה. אני החיים שלי סתם התגלגלו והוא בא אלי כאילו יש לי איזה מפעל חיים. מחמיא ומביך. הופעת ממש בזמן מדוייק בחיי לכבוד חזרת שבתאי השנייה שלי, כן על סף הזיקנה, ואמרת לי שעשיתי דרך משמעותית, משמעותית לך. זו מתנה ההכרה הזאת וגם איזה רמז שאולי יש לי איזו אחריות או מחוייבות בידיים, שאני חשוב למישהו, אמאלה.

בכל אופן השיחה איכשהו התגלגלה יפה. דניאל צעיר אבל כבר עשה דרך והוא מבין עניין. הפרק הראשון, שיצא עכשיו, החצי שעה הראשונה של השיחה השלמה, היא נחמדה ואולי קצת מעניינת, אבל אני לא חושב שהאנקדוטות הביוגרפיות של חיי, הלא מסעירים, ממש חשובים. ומה שבחיי יותר מסעיר ואישי ופרטי נשאר כמובן מחוץ לשיחה. לדבר בפודקסט זה לא כמו לדבר עם המטפל/ת בקליניקה או עם חבר טוב, איש או אשת סוד. זה ציבורי, וגם לקח לי זמן לקלוט את זה.

אבל החצי השני, שהוא הפרק השני, שם נכנסנו בעובי הקורה והוא החשוב יותר ואני חושב שיצא מעניין ממש. שם גם אמרתי את הדברים שהיה לי חשוב להגיד. ואני כבר לא זוכר בדיוק מה נאמר שם, זוכר חלקים, אז אני מחכה לשבוע הבא לשמוע את זה בעצמי!

תודה דניאל שדרך הפודקסט שלך אתה באמת שוזר אותנו לכלל קהילה. מאפשר לנו לזכור את הדרך, לדעת שאנו הולכים בדרך. להרהר בה, להבין כל מיני חיבורים והקשרים. הדך שלנו היא דרך יפה ואצילית שהיא באמת חשובה לאנושות. אנחנו חיים בתוך קטסטרופה והאנושות זקוקה מאוד לדרך העדינה והרגישה, חפצת החיים ואוהבת החיים הזאת. הדרך בה אנו הולכים.

אמן שנמצא בדרך הזאת חוסן עמוק ואת הכוח לוותר על כמה ג׳מים ולצאת לרחובות כשצריך. צריך לעשות דברים, לא יודע מה, אבל לא רק בסטודיו הממוזג אלא בחיים, בפוליטיקה. לא במדיטציות וריקודים וכוונות לשלום עולמי (קצת זה סבבה וטוב) אלא במעשים. אם הסטודיו הוא מין מקום מפלט נעים ונוח ונהנתני אז הדרך שלנו לא תציל את עולמנו. הגענו לאן שהגענו כי האליטה, שאנו חלק ממנה, השאירה את הפוליטיקה לאנשים שלא היינו רוצים לרקוד איתם. איך מחברים בין העבודה בסטודיו לעבודה האזרחית, קטונטי, ואולי גם זקנתי, הלוואי שלא. may the force be with us. לינק להאזנה